רקע
:
התובעת היא חברה, העוסקת בין היתר, במכירת אומנות, פסלים, עתיקות, חפצי חן וכד', הן בדרך של מכירה ישירה לקונה, והן בדרך של מכירות פומביות.
התובעת הינה חברה משפחתית, המנוהלת ע"י בעלי מניותיה - איתן, צביקה ואיתי שפירא.
הנתבעת היא תאגיד על פי חוק, ובמסגרת סמכויותיה היא מנהלת, בין היתר, שטחים מסחריים בתחום נמל התעופה בין גוריון (להלן:
"נמל התעופה"), מתקשרת עם מפעילי חנויות ושטחים מסחריים וגובה מהם תשלומים.
ביום
6.1.08 חתמו הצדדים על כתב הרשאה, בו סוכם כי הנתבעת תעמיד לרשות התובעת שטר של כ - 237 מ"ר לתקופה של שישים יום ,בטרמינל 3 באזור מקבלי הפנים של הטיסות הנכנסות, ובו תנהל התובעת את עסקיה, ותיבחן כדאיות העסקה.
עוד סוכם בין הצדדים כי במידה וניסיון הקליטה של התובעת יעלה יפה, יוארך החוזה לעשרים וארבעה חודשים נוספים
בפועל, כעבור פחות משלושים יום מחתימת החוזה, נדרשה התובעת, על ידי נציגי הנתבעת, לעזוב את שטח הנתבעת, בטענה כי הפרה את כתב ההרשאה.
התובעת מכחישה טענה זו, בדברת הפרת כתב ההרשאה, והגישה התביעה דנן, בגין נזקים כספיים ותדמיתיים, אשר לטענתה נגרמו לה.
טענות התביעה
:
לטענת התובעת, הנתבעת הינה מחזיקה בלעדית בנמל התעופה ובמתקניו, ונוקטת יד חזקה וקשה, תוך שהיא מכתיבה את תוכן החוזים ומאיימת בנקיטת צעדים חד צדדיים, תוך ניצול העובדה כי מדובר במתקן רגיש (ראו
סעיף 5 לתצהיר איתן שפירא).
לטענת התובעת, הקשר בינה לבין הנתבעת, באמצעות נציגיה העוסקים בפיתוח עסקי, נוצר בעקבות רצונה של הנתבעת להשכיר לתובעת שטח מסחרי בגודל של כ - 237 מ"ר, אשר במשך זמן רב היה שומם), ורצונה של התובעת לפתוח עסק רווחי בנמל התעופה.
בחודש דצמבר 2007, או בסמוך לכך, נוצר הקשר בין התובעת לבין נציגי חטיבת המסחר, לוגיסטיקה ופיתוח עסקי של הנתבעת, ובמהלכו הוצע לתובעת לפתוח חנות למכירה של פסלי פורצלן וחפצי אומנות באולם מקבלי הפנים של נמל התעופה.
לטענתה של התובעת, מר רן תורג'מן (להלן:
"רן"), מסר לה,כי בעקבות שיחות שקיים עם ראש אגף המסחר בנתבעת, גב' מירי בן הרוש (להלן:
"מירי"), ישנה נכונות של הנתבעת להתיר פתיחה של חנות למוצרים מסוג המוצרים שהתובעת מוכרת ללקוחותיה, לתקופת ניסיון, ובמידה והניסיון יעלה יפה לדעת שני הצדדים - ייחתם חוזה ארוך טווח להפעלתה של החנות.
התובעת נענתה להצעה זו של רן, וסיכמה עם מירי והגב' עינת אלירז - העוזרת של מירי (להלן:
"עינת"), כי יעשה ניסיון לתקופה של 60 יום (להלן:
"תקופת ההרשאה"), ובתקופה זו תיבדק קליטתה של החנות והצלחתה, ובמידה והניסיון יעלה יפה, יוארך החוזה לתקופה של 24 חודשים.
בעקבות סיכום זה, טוענת התובעת, היא החלה לבצע השקעות, כאשר חלקן בוצע עוד טרם חתימת החוזה בין הצדדים.
(ראו
סעיף 7 לתצהיר איתן שפירא).
התובעת גורסת, כי אילו הייתה יודעת כי לאחר תקופה ההרשאה תאלץ לעזוב את המקום, לא הייתה מתקשרת בהסכם עם הנתבעת ולא הייתה משקיעה השקעות במקום (ראו
סעיף 9 לתצהיר איתן שפירא).
לטענת התובעת, על אף שבכתב ההרשאה דובר על תקופת ניסיון של 60 יום, לאחר שאירוע הפתיחה הצליח באופן יוצא מן הכלל, ובשיחות שנתקיימו עם עינת, דובר על תוכניות להמשך, ועל אפשרויות לפתח את המקום מבחינה עסקית, אומנותית ותרבותית, ולשם כך הביעה התובעת נכונות להשקיע זמן, מאמץ וכסף (ראו
סעיף 9 לתצהיר איתן שפירא).
התובעת טוענת כי כתב ההרשאה, אשר נחתם ביום 6.1.08, נחתם לאחר שנתקיימו פגישות באופן קבוע ושוטף עם נציגי רשות שדות התעופה, הוצגה להם תוכנית עבודה והם העירו הערותיהם (העתק תוכנית העבודה והערות הנתבעת צורפו
כנספחים ד' וה' לתצהיר איתן שפירא).